ריטב"א על שבועות מ״ז

מהדורה: חידושי הריטב"א, לבוב תקפז

« ריטב"א על שבועות מ״ו ע״ב ריטב"א על שבועות מ״ח ע״א »

1 וְכֹל דְּדָמֵי לֵיהּ.

2 הָיָה אֶחָד מֵהֶן מְשַׂחֵק בְּקוּבְיָא. הָא תּוּ לְמָה לִי? תְּנָא פְּסוּלָא דְּאוֹרָיְיתָא, וְקָתָנֵי פְּסוּלָא דְּרַבָּנַן.

3 הָיוּ שְׁנֵיהֶן חֲשׁוּדִין. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: הֵיכִי תְּנַן? אֲמַר לֵיהּ: לָא יָדַעְנָא. הִלְכְתָא מַאי? אֲמַר לֵיהּ: לָא יָדַעְנָא.

4 אִיתְּמַר: אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוֹמֵי, אָמַר רַב נַחְמָן, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: יַחְלוֹקוּ. וְכֵן תָּנֵי רַב זְבִיד בַּר אוֹשַׁעְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: יַחְלוֹקוּ. אִיכָּא דְּאָמְרִי: תָּנֵי רַב זְבִיד אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: יַחְלוֹקוּ. אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוֹמֵי: עֲבַד רַב נַחְמָן עוֹבָדָא – יַחְלוֹקוּ.

5 חָזְרָה שְׁבוּעָה לִמְקוֹמָהּ. לְהֵיכָן חָזְרָה? אָמַר רַבִּי אַמֵּי, רַבּוֹתֵינוּ שֶׁבְּבָבֶל אָמְרוּ: חָזְרָה שְׁבוּעָה לְסִינַי, רַבּוֹתֵינוּ שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אָמְרוּ: חָזְרָה שְׁבוּעָה לַמְחוּיָּב לָהּ.

6 אָמַר רַב פָּפָּא: רַבּוֹתֵינוּ שֶׁבְּבָבֶל – רַב וּשְׁמוּאֵל, רַבּוֹתֵינוּ שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – רַבִּי אַבָּא. רַבּוֹתֵינוּ שֶׁבְּבָבֶל רַב וּשְׁמוּאֵל – דִּתְנַן: וְכֵן הַיְּתוֹמִין, לֹא יִפָּרְעוּ אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה. וְהָוֵינַן בַּהּ: מִמַּאן? אִילֵּימָא מִלֹּוֶה – אֲבוּהוֹן שָׁקֵיל בְּלָא שְׁבוּעָה, וְאִינְהוּ בִּשְׁבוּעָה?! אֶלָּא הָכִי קָאָמַר: וְכֵן הַיְּתוֹמִין מִן הַיְּתוֹמִין – לֹא יִפָּרְעוּ אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה.

7 וְרַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁמֵּת מַלְוֶה בְּחַיֵּי לֹוֶה; אֲבָל מֵת לֹוֶה בְּחַיֵּי מַלְוֶה – כְּבָר נִתְחַיֵּיב מַלְוֶה לִבְנֵי לֹוֶה שְׁבוּעָה, וְאֵין אָדָם מוֹרִישׁ שְׁבוּעָה לְבָנָיו.

8 רַבּוֹתֵינוּ שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל רַבִּי אַבָּא – דְּהָהוּא גַּבְרָא דַּחֲטַף נְסָכָא מֵחַבְרֵיהּ; אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב אַמֵּי, יְתֵיב רַבִּי אַבָּא קַמֵּיהּ. אַיְיתִי חֲדָא סָהֲדָא דְּמִחְטָף חַטְפֵהּ מִינֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: ״אִין, חֲטַפִי – וְדִידִי חֲטַפִי״.

9 אָמַר רַבִּי אַמֵּי: הֵיכִי לִידַיְּינוּ דַּיָּינֵי לְהַאי דִּינָא? נֵימָא לֵיהּ ״זִיל שַׁלֵּים״ – לֵיכָּא תְּרֵי סָהֲדִי. נִפְטְרֵיהּ – אִיכָּא חַד סָהֲדָא. נֵימָא לֵיהּ ״זִיל אִישְׁתְּבַע״ – כֵּיוָן דְּאָמַר ״מִיחְטָף חֲטַפִי״, הָוֵה לֵיהּ כְּגַזְלָן.

10 אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא: הָוֵה מְחוּיָּב שְׁבוּעָה וְאֵין יָכוֹל לִישָּׁבַע, וְכׇל הַמְחוּיָּב שְׁבוּעָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לִישָּׁבַע – מְשַׁלֵּם.

11 אָמַר רָבָא: כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי אַבָּא מִסְתַּבְּרָא, דְּתָנֵי רַבִּי אַמֵּי: ״שְׁבֻעַת ה׳ תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם״ – וְלֹא בֵּין הַיּוֹרְשִׁין. הֵיכִי דָּמֵי?

12 אִילֵימָא דְּאָמַר לֵיהּ: ״מָנֶה לְאַבָּא בְּיַד אָבִיךָ״, וְאָמַר לֵיהּ: ״חַמְשִׁין אִית לֵיהּ וְחַמְשִׁין לֵית לֵיהּ״ – מָה לִי הוּא וּמָה לִי אֲבוּהָא?

13 אֶלָּא לָאו דְּאָמַר לֵיהּ: ״מָנֶה לְאַבָּא בְּיַד אָבִיךָ״, אָמַר לֵיהּ: ״חַמְשִׁין יָדַעְנָא וְחַמְשִׁין לָא יָדַעְנָא״?

14 אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא אָבִיו כִּי הַאי גַוְונָא מִיחַיַּיב, אִיצְטְרִיךְ קְרָא לְמִיפְטַר גַּבֵּי יוֹרְשִׁין; אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ אָבִיו כִּי הַאי גַוְונָא נָמֵי פָּטוּר, קְרָא גַּבֵּי יוֹרְשִׁין לְמָה לִי?

15 וְרַב וּשְׁמוּאֵל – הַאי ״שְׁבֻעַת ה׳״ מַאי קָא דָּרְשִׁי בֵּיהּ?

16 מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא, שִׁמְעוֹן בֶּן טַרְפוֹן אוֹמֵר: ״שְׁבֻעַת ה׳ תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם״ – מְלַמֵּד שֶׁהַשְּׁבוּעָה חָלָה עַל שְׁנֵיהֶם.

17 שִׁמְעוֹן בֶּן טַרְפוֹן אוֹמֵר: אַזְהָרָה לָעוֹקֵב אַחֵר נוֹאֵף, מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא תִּנְאָף״ – לֹא תַּנְאִיף.

18 ״וַתֵּרָגְנוּ בְּאׇהֳלֵיכֶם״ – שִׁמְעוֹן בֶּן טַרְפוֹן אוֹמֵר: תַּרְתֶּם וְגִינִּיתֶם בְּאׇהֳלוֹ שֶׁל מָקוֹם.

19 ״עַד הַנָּהָר הַגָּדוֹל נְהַר פְּרָת״ – שִׁמְעוֹן בֶּן טַרְפוֹן אוֹמֵר: קְרַב לְגַבֵּי דְהִינָא, וְאִידְּהַן. דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: עֶבֶד מֶלֶךְ – כְּמֶלֶךְ.

20 וְהַחֶנְוָנִי עַל פִּינְקָסוֹ כּוּ׳. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי: טוֹרַח שְׁבוּעָה זוֹ לָמָּה? אָמַר לוֹ רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, תְּנֵינָא: שְׁנֵיהֶם נִשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין מִבַּעַל הַבַּיִת.

21 קִיבְּלַהּ מִינֵּיהּ, אוֹ לָא קִיבְּלַהּ מִינֵּיהּ? תָּא שְׁמַע: דְּתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: פּוֹעֲלִין נִשְׁבָּעִין לַחֶנְוָנִי. וְאִם אִיתָא, לְבַעַל הַבַּיִת מִיבְּעֵי לֵיהּ!

22 אָמַר רָבָא: פּוֹעֲלִים נִשְׁבָּעִין לְבַעַל הַבַּיִת – בְּמַעֲמַד חֶנְוָנִי; כִּי הֵיכִי דְּלִיכַּסְפוּ מִינֵּיהּ.

23 אִיתְּמַר: שְׁתֵּי כִּיתֵּי עֵדִים הַמַּכְחִישׁוֹת זוֹ אֶת זוֹ – אָמַר רַב הוּנָא: זוֹ בָּאָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ וּמְעִידָה, וְזוֹ בָּאָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ וּמְעִידָה. רַב חִסְדָּא אָמַר: בַּהֲדֵי סָהֲדֵי שַׁקָּרֵי לְמָה לִי?

24 שְׁנֵי מַלְוִין וּשְׁנֵי לוֹוִין וּשְׁנֵי שְׁטָרוֹת – הַיְינוּ פְּלוּגְתַּיְיהוּ; מַלְוֶה וְלֹוֶה וּשְׁנֵי שְׁטָרוֹת – יַד בַּעַל הַשְּׁטָר עַל הַתַּחְתּוֹנָה;

25 שְׁנֵי מַלְוִין וְלֹוֶה אֶחָד וּשְׁנֵי שְׁטָרוֹת – הַיְינוּ מַתְנִיתִין; שְׁנֵי לוֹוִין וּמַלְוֶה אֶחָד וּשְׁנֵי שְׁטָרוֹת – מַאי? תֵּיקוּ.

26 מֵתִיב רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה:

פירוש ריטב"א על שבועות מ״ז

1 היכי תנן פירוש הוצרכו לשאול כך מפני שיש שהיו שונין כמשנתינו ויש שהיו מהפכין דר"מ לרבי יוסי ודרבי יוסי לדר"מ. להיכן חזרה רבותינו שבבבל אמרו חזרה שבועה לסיני פירוש דכיון דאמור רבנן שישבע התובע ויטול ואינו יכול להשבע הפסיד ואין לו בב"ד על הנתבע כלום לא ממון ולא שבועה כיון ושהוא חשוד ומישנתן תורתו בסיני והזהיר על כל הגזל יתפרע ממנו ורבותינו שבארץ ישראל אמרו חזרה שבועה לנתבע שהיה מחוייב בה בתחלה וכיון שאינו יכול לישבע משלם בלא שום שבועה לתובע ואמרינן רבותינו שבבבל רב ושמואל דתנן וכן היתומים וכו' רבותינו שבארץ ישראל רבי אבא והכי אמרינן בסוף פרק קמא דסנהדרין דרבותינו שבבבל רב ושמואל ורבותינו שבא"י רבי אבא ונראה דמהא דהכא הוא דשמעינן לה הכי ותדע דהכא אצטריכינן לאכרוחי הא מאידך מימרא דאשכחן לרב ושמואל על מתני' דוכן היתומים. וממאי דאשכחן לרבי אבא בעובדא דנסכא שאל"כ היה לו לומר ואזדו לטעמייהו אלא ודאי דהכא הוא דידעינן לה ומהאי הכרחא דעבד תלמודא. רב ושמואל דתנן וכן היתומים וכו' עד רב ושמואל דאמרי תרווייהו לא שנו אלא שמת מלוה וכו' אבל מת לוה ואח"כ מת לוה מלוה כבר נתחייב מלוה שבועה לבני לוה ואין אדם מוריש שבועה לבניו פירוש דאע"ג דשבועה הבא ליפרע מנכסי יתומים אינה אלא מתקנת חכמים דמדינא הי"ל לגבות בלא שבועה כל היכא דאינו יכול לישבע מפסיד הכא נמי אע"ג דשבועת שכנגדו חשוד מחקנת חכמים היא כי חשוד ולא מצי משתבע מפסיד ולא אמרינן דהדר לדינא למיגבי בלא שבועה. רבותינו שבארץ ישראל רבי אבא וכו' עד הו"ל מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם ה"נ כיון דנתבע חשוד ואינו יכול לישבע משלם ותקנתא הוא דעבוד רבנן שישבע כנגדו וכיון דלא אפשר לפי שהוא גם כן חשוד הדר לדיניה דכל מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע משלם. ואיכא למידק טובא בשמעתין דכיון דאמרינן דרבותינו שבבבל רב ושמואל דגבי מתני' דוכן היתומים לית להו דרבי אבא דנסכא וכן דאית ליה דרבי אבא דנסכא לית ליה כרב ושמואל דוכן היתומים דאי לא במאי פליגי הכא רבותינו שבבבל עם רבותינו שבא"י דמר נקיט הא ומר נקיט הא ותדע דעל ההיא דתני רבי אמי כוותיה דרבי אבא אמרינן ורב ושמואל האי שבועת י"י תהיה בין שניהם וכו' מאי עביד ליה דאלמא לית להו לרב ושמואל ההיא דרשא דרבי אמי דאתייא כרבי אבא. וזה תימא דהא רבי אמי גופיה דתני כרבי אבא אית ליה נמי דרב ושמואל דאיהו אמר לקמן עמד בדין ומת כבר נתחייב מלוה שבועה לבני לוה ואין אדם מוריש שבועה לבניו ואנן קיימא לן נמי כרב ושמואל בההיא דמת לוה בחיי מלוה וקי"ל נמי כרבי אבא בכוליה תלמודא וע"כ י"ל דמדרך הסברא איפשר היה לקיים דברי רב ושמואל במקומן ודברי רבי אבא במקומן דהא לא פליגי אהדדי ולא סתרן חדא לחברתה כלל אלא דבהא דשניהם חשודין דאיתנהו לתרווייהו שהנתבע מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע וכן התובע הוצרכנו לדעת בתר הי מנייהו אזלינן ויהא חבירו נדחה מפניו ורבותינו שבבבל דהיינו רב ושמואל הלכו אחר דבריהם דהתם ודחו דברי ר' אכא מכאן ורבותינו שבא"י דהיינו ר' אבא הלכו אחר דבריהם דהתם ודחו דברי רב ושמואל מכאן דמר משמע ליה דהא דרב ושמואל עדיפא טפי כאן לקיים תקנתא דרבנן ומ"ס דר' אבא עדיפא טפי שהיא דין תורה וגמרא גמיר לה תלמודא הכי ולא מסברא א"ל ומיהו קי"ל ודאי דאלו אית להו לרב ושמואל ההיא דר' אבא דקרא הוא כדר' אמי לא הוו שבקי ההיא דר' אבא דאית ליה עיקר מן המקרא והיא קבוע' משום אידך דידהו דוכן היתומים דהויא תקנתא דרבנן אבל אינהו סברי דההיא דר"א מסברא בעלמא היא ולהכי שיילינן ורב ושמואל האי קרא דר' אמי ור' אבא מאי עבדי ליה ותדע דהא ר"נ אית ליה דר"י הכא ואפ"ה לא מכריחינן לקמן דמספקא ליה בדרב ושמואל אלא משום מאי דקאמר אם איתא איתא ולענין מה שפסקו הגאונים ז"ל הלכה כר"מ ואליבא דר' אבא ודחו דברי רב ושמואל ודחו גם דברי ר"י נראה טעמא דידהו משום דמשמע להו דמוטב לקיים דברי ר' אבא שהוא דין קבוע בכל מקום ואתי מן המקרא כדר' אמי דתני כוותיה מלקיים דברי רב ושמואל שאינם אלא מתקנת חכמים ושאין להם שום סמך במקרא וגם שהיא תקנה מטולטלת דהא בעו אמוראי למעקרה ואמרינן עלה דהבו דלא לוסיף עלה וזה נ"ל טעם נכון וכן למדתיה מתוך דברי מורי הרשב"א ז"ל בתשובה שהשיב לי עם מה שהוספתי ויישבתי עליו אבל ר"ת ז"ל פסק כר"י וכר"נ אבל אין לנו אלא דברי הגאונים ז"ל ודברי הרמב"ם ז"ל וכן הכריעו רבינו הרמב"ן ז"ל ורבותי הרא"ה והרשב"א ז"ל. אילימא דא"ל מנה לאבא ביד אביך פירוש וטוען לו בברי אני ואתה היינו בשעת הלואה או בשעת הודאה והלה טוען בברי חמשין אית ליה חמשין לית ליה מה לי הוא מה לי אבוה כלומר שזה דין מודה במקצת גמור. אלא לאו דא"ל חמשין ידענא וחמשין לא ידענא וכו' וכן הלכתא והראב"ד ז"ל למד מכאן וכן בתוס' שאין דנין מחוייב שבועה שאינו יכול לשבע במאן דלית ליה למידע וכדאמר רחמנא גבי יורשין אבל הרמב"ם ז"ל ואחרים עמו אמרו דהא ליתא דאדרבא מדאיצטריך קרא למיכתב גבי יורשין מכלל דאבוהן כה"ג חייב דאי לא ליכתוב רחמנא מיעוטא גבי דידיה אלא ודאי לא פטר הכתוב בהא אלא גבי יורשין דוקא לפי שהיה עיקר החיוב עליהם ודלית ליה למידע וכבר כתבתי זה בהרבה מקומות בשלשה בבי ודעת מורי הר"ב ז"ל דאפילו לגבי יורשים לא מעטם הכתוב אלא מן הממון כלומר שלא יהו נדונין כמחוייב שבועה שאינו יכול להשבע אבל מן השבועה לא פטרם ונשבעין דלא ידעי ותדע שאל"כ כי אמרי בברי חמשין אית ליה וחמשין לית ליה ליפטרו משבועה מיגו דאי בעי אמרי חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דהא מיגו ברור הוא משאינו מעיז למעיז אלא ודאי דה"נ נשבעין ואע"ג דקרא דדרשינן שבועת י"י תהיה בין שניהם ולא בין היורשין ממיעוטא דשבועה משמע מ"מ לא אתא ההוא מיעוטא אלא לאפוקי דלא נדון בהו דרבי אבא לענין חיוב תשלומין וכדמייתינן לה לסייעתא דרבי אבא ולא לפוטרם מן השבועה ממש כיון דכי אמרי חמשין אית ליה וחמשין לית ליה מישתבע דהא מיגו דאורייתא הוא אלא ודאי שבקיה לקרא דאיהו מפרש נפשיה כנ"ל:

2 החנוני על פנקסו כיצד לא שיאמר לו כתוב בפנקסי שאתה חייב לי מאתים זוז פירוש איצטריך תנא למיתני לא שיאמר לו וכו' משום דדילמא קס"ד דאפילו בהא תקון רבנן שישבע חנוני ויטול מפני תקון העולם שימצאו בני אדם הקפות בחנויות. אלא שא"ל תן לבני סאתים חטין ולפועלי בסלע מעות והא דקתני בנו וקתני פועלים איצטריך דאי קתני בנו ולא קתני פועלים נהי דאשמעינן דין חנוני עם ב"ה מ"מ לא הוה ידעינן דין פועלים עם ב"ה והוה אמינא דפועלים לא משתבעי דכאומר הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך הוא שחייב כדאיתא בפרק הגוזל קמ"ל דאף פועלים אין מטלין אלא בשבועה ואי קתני פועלים ולא קתני בנו דילמא הו"א דוקא כי איתא פועלים דהדרי ושקלי מבעל הבית ובעל הבית מפסיד ודאי או עם חנוני או עם פועלים תקנו חכמים שלא יהא כל א' מהם נוטל מבעל הבית בלא שבועה אבל היכא דליכא פועלים דשקלי מבעל הבית אלא בנו למוד הרי חנוני נוטל בלא שבועה כיון דברשות עבד ואיהו ידע ובעל הבית לא ידע דב"ה פשע בנפשיה דלא א"ל הב לי' בסהדי קא משמע לן דאפילו בניו דליכא פועלים והבנים אומרים לא נתן לנו נשבע חצוני. הוא אומר נתתי והם אומרים לא נטלנו הוא נשבע ונוטל והם נשבעים ונוטלים פירוש שבועה בנקיטת חפץ וטעמא דחנוני נשבע ונוטל פירוש בעל הלכות ז"ל בבב"מ משום דא"ל לב"ה לא הימנתינהו את הימנתינהו עלך ופשעת בנפשך דלא אמרת לי בסהדי הב ליה והכי אמרינן בפרק הכותב בעובדא דבריה דאבימי דכל היכא דלא א"ל לשליח בסהדי הב ליה או דלא א"ל במלוה בשטר שקול שטרא לאו פושע הוי שליח ופטור. והם נשבעים ונוטלים כבר פירשתי לעיל דהאי שבועה חומרא דפועלים היא ודכולי עלמא לא מיפטר בעל הבית מן הפועלים משום דאמחינהו אצל חנוני דהא ליכא הכא דין מעמד שלשתן מדלא קתני תן לבני זה ולפועלי אלו או משום דלית ביה מעמד שלשתן אלא בשאותו שהעמיד לו היה לב"ה אצלו מלוה או פקדון וכדאמרינן התם מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן חנה אבל הכא דלא הוה לבעל הבית כלום אצל חנוני והלואה הוא דעביד ליה חנוני פשיטא דליכא מעמד שלשתן ואלו רצה חנוני לחזור בו שלא לתת כלום הרשות בידו ואם כן פשיטא דפועלים לא פטרי לב"ה הא בשהמחה ב"ה לפועליו אצל מי שהיה אצלו מנה במעמד שלשתן שהמקבל עליו אינו יכול לחזור בו בזה מחלוקת רבותינו ז"ל בדין פועלים במעמד שלשתן ולדעת הרמב"ם ז"ל דהתם כשם שהמקבל עליו לתת אינו יכול לחזור בו כך מי שיש לו לקבל המעות אינו יכול לחזור בו על מי שהומחה אותו אלא אם כן היה המחאה דטעות אבל י"א והיא דעת מורי הרא"ה ז"ל דהתם נמי פועלים לא פטר ולב"ה אלא רצה מזה גובה רצה מזה גובה ובפרק קמא דגיטין וכן בפרק המקבל הארכתי בענין זה בס"ד. אמר בן ננס כיצד אלו ואלו באין לידי שבועת שוא יש שפירוש אלו או אלו דודאי חד מינייהו בקושטא משתבע ויש לפרש אלו ואלו כלומר כלם ביחד באין לב"ד שתצא שבועת שוא מביניהם ושבועת שוא פירוש רש"י ז"ל דלאו דוקא דהא שבועת שקר היא אלא דלשקר קרי שוא ושוא ושקר א' הם ומשום דבחומרא דשבועה דכתיב בה לא ינקה כתיב שוא נקט הכי כלומר היאך נביא עצמנו לעונש שבועת שוא ויש לפרש עוד דקרי ליה הכי משום דלבן ננס ליכא שבועה גבי פועלים כלל דכאיני יודע אם פרעתיך הוא. וסברי רבנן דהכא תקנתא ובן ננס סבר דליכא למיעבד תקנתא להחמיר על הפועלים ומעתה הויא שבועת פועלים שבועה שאינה צריכה וכשבועה לבטלה שהיא שבועת שוא כנ"ל והלכתא כרבנן:

3 תניא אמר רבי טורח שבועה זו למה מתוך מה שהשיב לו ר"ח לרבי יש ללמוד מאי דק"ל לרבי דמשום דבמתני' לא קתני שהפועלים נשבעים לבעל הבית אלא דקתני הוא נשבע ונוטל והן נשבעין ונוטלין יש במשמע לפום פשטא דפועלים לחנוני הן נשבעין וממנו הן גובין והחנוני מפסיד לפי שלא נתן לפועלים בעדים ונמצאת שבועת חנוני לבטלה כי למה ישבע הוא ישבעו פועלים לב"ה במעמד שניהם ויטלו ממנו ויפסיד חנוני ולא ישבע והיינו דאהדר ליה ר"ח תנינא שהן נשבעין ונוטלים מבעל הבית ובעל הבית הוא לבדו מפסיד ואמרינן קבלה רבי או לא קבלה מיניה ותמיהא זו לי היאך ס"ד דלא קבלה והא מתרץ ליה קושיא דמתני' ועוד וכי רבי חייא שקורי משקר דלא תני הכי אם רבי לא שנאה לרבי חייא רבי חייא מנין לו ומתוך הדוחק יש לפרש דשפיר ידעינן דקבלה רבי מרבי חייא שכך שנה לו ברייתא אבל אנו מסופקים דרבי חייש דדילמא מסברא דידיה תנייה לר"ח בברייתא אבל רבותיו ששנו לו משנתינו לא כך דעתם מכיון ששנאוה לו סתם ולא ספרו לו שנשבעין ונוטלין מב"ה ועל זה אומרין קבלה רבי מר"ח שכך פורש לו משנתינו ממש ושכך היה דעת רבותיו או לא קבלה מיניה שכך פירשו לו רבותיו במשנתינו ואתינן למימר דלא קבלה מיניה מדקתני במתניתא אחריתי פועלים נשבעיו לחנוני וההיא מתניתא אליבא דתנא דמתני' תנייה רבי והא דידיה והא דרביה ומשנינן דלעולם קבלה שכך פירשו רבותיו ומאי לחנוני במעמד חנוני כנ"ל. כי היכי דליכספו מיניה פירוש וה"ה דחנוני נשבע במעמדם כי היכי דליכסיף מינייהו וחדא מנייהו נקט ומיהו ה"מ היכא דאפשר דאיתנהו לכולהו בעיר אבל אי ליתנהו לכולהו לא יפסיד הנמצא בשביל מי שאינו נמצא ואומר לבעל הבית הביאוהו לאידך וישבע בפני וכן דעת שני רבותי ז"ל וכן דעת הרמ"ה ז"ל וכי אמרינו נמי דלא שקלי אלא בשבועה הני מילי היכא דאיכא הכחשה בין חנוני ופועלים וכדקתני בהדיא זה אומר נתתי והן אומרים לא נטלנו הא כל דליכא הכחשה ואתי חנוני ואמר לא נטלתי נתתי או אתו פועלים ואמרי לא נתן לא נטלנו שקלי בלא שבועה וליכא עלייהו אלא חרם סתם:

4 איתמר ב' כתי עדים המכחישות זו את זו אמר רב הונא זו באה בפ"ע ומעידה וזו באה בפ"ע ומעידה פי' זו באה בפ"ע ומעידה לעדיות דעלמא וזו באה בפ"ע ומעידה ולאפוקי שאין ע"א מכת זו וע"א מכת זו מצטרפין דהא חד מנייהו סהדא שקרא ואילו באותה עדות שבה הוכחשו פשיטא דאוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מאריה לא נחלקו אלא בשכל א' בעצמה מעידה בעדיות דעלמא דר"ה סבר דכיון דלא ידעינן מאן מנייהו שקרנית כל חדא וחדא מוקמינן בחזקת כשרה ור"ח אמר בהדי סהדי שקרי למ"ל והאי לישנא משמע דרב חסדא בדרך חומרא א"ל לבער עדות שקר מן העול' דכיון דידעינן ודאי דחדא מנייהי שקרנית למה לנו לקבל מהם שום עדות ואמרי' ב' מלוין וב' לווין וב' שטרות היינו ודאי פלוגתייהו דהכא ליכא שום טעמא דמה נפשך הוא אבל מלוה א' ולוה א' וב' שטרות פי' דהשתא ודאי אם המלוה הזה גובה אותן ב' מן הלוה הזה חד מן ב' שטרות גובה שלא כדין ובגזל הלכך לד"ה יד בעל השטר על התחתונה פי' דכיון דבע"כ אין לו לגבות אלא א' מן השטרו' ולא ידעי' הי מנייהו יד בעל השטר על התחתונה ואין לו לגבות אלא הקטן שבהם ואפי' לר"ה וכ"ש לרב חסדא ומשום הודאה דר"ה איצטרך למינקט טעמא דיד בעל השטר על התחתונה והא פשיטא ומיהו אפילו לר"ח גובה הוא הקטן שבהם ממ"נ ולא אמרינן בהא בהדי סהדי שקרי למ"ל שהרי אם הלוה הזה מעכב ב' הפרעונות אצלו א' מהם גזל אצלו בודאי ויש שפי' דה"מ כשתובעם המלוה שניהם ביחד אבל אם תובע' בזה אחר זה לר"ה גוב' אותן שתיה' ולר"ח אינו גובה כלום ואין זה מחוור כי היאך יגבה ב' לר"ה והא ידעינן ודאי דחד מנייהו גובה שלא כדין א"ו אף לר"ה יפסיד מנה שאם הגדול תבע בתחלה בחזקת כשר שוב אינו גובה הב' ממ"נ שאם הב' הזה שקר אין לו כלום ואם הוא אמת והא' שקר לא סגיא לו שלא יגבה לו זה החוב הב' מפני מה שגבה ממנו שלא כדין בשטר הא' ואם השטר גדול הוציא באחרונה מנכה לו ממ"נ מנה שאפילו יהא זה האחרון כשר הא' הוא פסול וגבאו בגזל ולר"ח לא יגבה כלום דהא אמר אפילו בשטר הא' בהדי סהדי שקרי למ"ל וא"כ לר"ח עדיפא ליה שיתבעם ביחד ולר"ה עדיפא ליה בזה אחר זה דהשתא גובה הגדול שבהם ואפשר נמי דלרב הונא לעולם אינו גובה האחרון דכיון דהא אודי אנפשיה דשטרא קמא קושטא אידך בתרא כמאן דאודי עליה דשטרא דשקרא הוא ומיהו עדיפא לרב הונא כשהוציא הגדול בתחלה. ב' מלווין ולוה א' וב' שטרות היינו מתני' דתנן שניהם נשבעין ונוטלין מב"ה פי' דאע"ג דחד מנייהו שקיל שלא כדין כיון דכל חד וחד אתי בטעמא על ב"ה שקלי תרווייהו ה"נ ל"ש כן פי' רש"י ז"ל ולפי' זה לא למדנו שישבע כל א' מהם אלא א"כ א"ל לוה אשתבע לי כדין שטרא דעלמא כשאין בו נאמנות הוא אבל רבינו אלפאסי ז"ל כתב דהיינו מתני' לגמרי ושניהם נשבעים ונוטלים מב"ה כדין משנתינו ולפי' זה אפילו בשטר שיש בו נאמנות ג"כ אין א' מהם גובה אלא בשבועה ואע"ג דלא א"ל אידך אשתבע לי ונראין דברים כדברי מי שפי' דהא לרב הונא דוקא אבל לר"ח כיון דב' לווין וב' מלוין וב' שטרות אינו גובה כלום כ"ש בזו שהלוה א' והוא מפסיד ואע"ג דבמתני' ב"ה מפסיד מתני' לאו מכח עדות שקר היא אלא משום דכל חד וחד אית ליה טענתא עלייהו דפועלים אמרי ליה את ידעת דאחייבת לן ולא ידעת אי פרעתן וחנוני אמר ליה את פשעת בנפשך דלא אמרת לי בסהדי הב ליה אבל הכא בהדי סהדי שקרי למ"ל והא דנקטה הכא סתם ולא נקט היינו פלוגתייהו משום דמאידך קמייתא שמעינן לה בכל דכן אבל יש שפי' דכיון דנקטינן סתם היינו מתני' לכ"ע אמרינן לה ואפילו לר"ח וטעמא דמלתא דהא אמרי' לעיל דר"ח לאו מדינא אמר בהדי סהדי שקרי למ"ל אלא לתיקון העולם והכא כיון דאיכא דכוותה במשנתינו דעבוד רבנן תקנת' דלישקלו תרווייהו הכא נמי מוקמינן להו אדינא בדרב הונא ושקלי תרווייהו ואין זה מחוור ואליבא דהלכתא אין בזה כלום בעיקר הדין דהא הלכתא כרב הונא לגבי רב חסדא וכדכתי' בפ' חזקת וכן פסקו הגאונים ז"ל. ב' לווין ומלוה א' לרב הונא מאי פי' דאלו לרב חסדא פשיטא דלית ליה כלום תיקו והו"ל חומרא לתובע וקולא לנתבע ולא גבי מחד מנייהו דכל חד וחד מן הלווין מדחי ליה ואם תפס אפילו מתרווייהו לא מפקינן מני' דלכל חד וחד מדחי ואמר דמניה תפס כדין עד דעבדי הרשאה זה לזה:

« ריטב"א על שבועות מ״ו ע״ב ריטב"א על שבועות מ״ח ע״א »